בית מינץ 2018-10-24T11:04:45+00:00

בית מינץ – בית העם של  המושבה

בבית שוכן היום המוזיאון המחודש לתולדות גדרה והביל”ויים

הבית נבנה בשנת 1924 על ידי ד”ר משה מינץ, על מנת שישמש כמרכז התרבות של המושבה.

                                                                                מינץ (השני מימין), משמאלו הסופר ש’ בן-ציון, בנימין פוקס ודב ליבוביץ עומדים על רקע בית מינץ, 1928

                                                                                                       צלם: אברהם סוסקין. באדיבות מכון לבון – ארכיון תנועת העבודה

משה מינץ, סטודנט לווטרינריה בחרקוב, הצטרף לתנועת ביל”ו בשנת 1882 והתבלט בהפצת רעיונותיה. היה מראשי לשכת התנועה בקושטא, ועם סגירתה עלה לארץ והצטרף לביל”ויים במקווה ישראל. בשל וויכוחים אידאולוגיים (כנראה אודות התנגדותו לאורח החיים המסורתי שקיבלו על עצמם הביל”ויים בהשפעת פינס), עזב ונסע ללמוד רפואה באמריקה. עם צאתו לגמלאות בשנת 1924 התיישב בגדרה והקים בה את בית העם.

                                                                                                                                       משה מינץ בגדרה, שנות ה-20

בתעודה שהושמה תחת אבן היסוד של בית העם בטקס הנחת אבן הפינה ביום כ”ג בשבט תרפ”ד, נכתב, בין היתר:

“יהיה להם בית ביל”ו זה לקרן אור בחייהם… מרכז סוציאלי ואינטלקטואלי ולששון החיים לכל בני המושבה גדרה”

                                                                                                        חלק מהעתק התעודה. הועתקה על ידי הביל”ויי צבי הורביץ. ארכיון גדרה

דמותו הססגונית של מינץ הפיחה חיים במושבה. אמנם גינוניו עוררו גיחוך, אך כולם נהנו מנאומיו המתובלים בגוזמאות ומבקיאותו במגוון תחומים. מינץ היה חובב מוסיקה נלהב, והביא עמו גרמופון. פעמיים בשבוע היו בני המושבה לובשים את מיטב בגדיהם ומתכנסים בבית העם להאזין למוסיקה קלאסית בהנחייתו. במפטפטים נזף: “בבקשה, עם הפנים לגרמופון!”

מינץ למד אסטרונומיה וסחף אחריו את בני גדרה בעיסוקו זה. רוחמה חזנוב, בת גדרה, מתארת בספרה “גדרות”: “לילות שהשמים בהירים עומד הוא (מינץ) על גגו השטוח של בית העם ומכוון את הטלסקופ שלו… ילדי בית הספר, נערים ונערות באים לחזות בכוכבים, ואף ידידותיו הזקנות עולות בגרם המעלות המוליך אל הגג”.

מינץ אהב את הארץ, את גדרה ואת הביל”ויים וכתב עליהם ברגשנות גדולה:

“בכותבי על מושבה זו אני חש כאילו עוברת צמרמורת בגופי… אני מאמץ את כל כוחותי להישאר שווה-נפש וקר-רוח בתארי אותה. אולם דבר זה אינו בגדר האפשר. המושבה גדרה נעוצה עמוק מדי בליבי… איכרי גדרה הם אחי האהובים ביותר, אחים במובן הנעלה, היפה, העמוק ביותר של המלה… הם שרידי חברת ביל”ו בעלת המוניטין העולמיים, שהיו הראשונים… שהניפו את דגל הלאום הגאה ורשמו עליו את המילה הקדושה “ציון” בדם הלוהט של ליבותיהם הצעירים. איכרים אלה הם החיילים היחידים שנשארו מאותו צבא צעיר, שבו זכיתי בכבוד ובאושר להיות בין מפקדיו, להיות אחד מחלוציו ונושאי דגלו. כמה שנים נאבקתי יחד אתם ולחמתי למען הרעיון הקדוש של יישוב ארץ-ישראל. יחד איתם עבדתי בכרמי מקווה-ישראל, חלקתי איתם עצב וכאב, שמחה והנאה, ולבסוף גרם הגורל, שהגנראל התגלגל לאמריקה הרחוקה, ושאר החיילים הנותרים בנו לעצמם קן על גבעותיה וגאיותיה של המושבה גדרה”

(התרגום לקוח מתוך “הביל”ויים”, מאת שולמית לסקוב, 1981)

מינץ נפטר בנסיעתו לאמריקה, ונקבר בגדרה לצד אשתו רחל. טקס הפרידה נערך בבית העם: התושבים עמדו סביב ארונו וברקע ניגן הפטיפון. על מצבתו נכתב, כבקשתו:

ד”ר משה מינץ, אחד ממייסדי ביל”ו בשנת תרמ”ב.

חזרה לדף הבית
אתרים היסטוריים
כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות | תנאי שימוש | עיצוב ופיתוח ע"י iconception
Accessibility